בכתבה בגלובס שכותרתה "למה אנחנו מתעבים את רני רהב" מנסה גבריאל אסולין, יועץ אסטרטגי להסביר למה הציבור לא אוהב את מנהל משרד יחסי ציבור הגדול בישראל.
על פי אסולין, מסתבר שכאשר פורסם כי שרי אריסון ויתרה על שירותי יח"צ של רני רהב, "הייתה שימחה כפולה, גם המגה יחצ"ן הפסיד לקוח, וגם המגה עובר-ושב נמצאת במצוקה תדמיתית".
לדעתו של אסולין גם אריסון וגם רהב זוכים לאנטגוניזם מהציבור בשל העבודה שהם מצליחנים. על פי אסולין, לציבור הרחב אין דבר כנגד הצלחה ובתנאי שלא מדובר במישהו שמצליח מידי. אסולין גם מגייס דוגמאות נוספות על כך שהציבור לא אוהב מצליחנים מידי.
באופן אישי אני לא יודע האם הציבור אוהב מצליחנים או לא אוהב מצליחנים, אולם לדעתי יש סיבה אחרת לשימחה לאיד שתקפה את העיתונות ועוד כמה טוקבקיסטים.
איש יחסי ציבור, מטבעו נמצא מאחורי הקלעים. מעטים מהם נחשפים אם כדוברים ואם בתוכניות הדנות בנושאי תקשורת. רני רהב לעומת זאת נמצא לא מעט בפרונט. הוא לא רק איש יחסי ציבור מצליח במיוחד, אלא איש יח"צ עם הרבה יחסי ציבור לעצמו. אין אחד שלא יודע מי זה רני רהב.
מצד שני, מי שלא מתעניין בתחום יחסי ציבור לא מכיר ולא שמע על הרבה אנשי יח"צ ידועים וטובים לא פחות.
לרני רהב יש איזשהו דימוי מסוים שמורכב קצת ממראה חיצוני (הוא לא חתיך), מסגנון דיבור מאנפף מעט ומהזדהות רבה עם הלקוחות שלו (רעה רעה) ומי שנכנס לעובי הקורה, גם יודע עד כמה לחץ הוא מפעיל על עיתונאים. רוב העיתונאים אולי נזקקים לרהב בעבודה היומיומית אולם כאשר הגיעה הזדמנות לנגח את רהב, לדחוף לו אחת קטנה מהצד, לא ויתרו עליה.
הציבור, לפחות זה שמתעניין, אולי גילה שימחה לאיד מסוימת בגלל העובדה שבאמצעות רהב הוא נחשף לאחורי הקלעים של עבודת העיתונות. פתאום התברר לו שמאחרי הרבה מאוד אייטמים בתקשורת, עומדים אינטרסנטים שחלקם הגדול משלם לאנשי יחסי ציבור שיקדם אותם. הוא אולי מרגיש מעט מרומה והדבר היחיד שיש לו לעשות הוא להצטרף לעיתונאים ולשמוח לאידו של איש יח"צ שהפסיד לקוח גדול וחשוב.
ואני חושב שמי שהפסיד בעיקר זו הגברת אריסון שנהנתה במשך שנים רבות משירותיו של איש יחסי הציבור הטוב והמקצועי בישראל.