יחסי ציבור עבור השופוני

במסגרת עבודתי נתקלתי לא אחת במנכ"לים שמבחינתם משרד יחסי הציבור נשכר בעיקר בכדי להראות לחבר'ה מהתיכון, ומהאוניברסיטה, לאמא ולדודים, וגם להורים של הילדים האחרים מהכיתה של הבת לאן הגיעו.

אין בזה שום רע. אדם הגיע לפסגה והוא רוצה להתגאות בזה. כתבת צבע בעיתון בהחלט יכולה לזקוף חזה.

מצד שני, אני אף פעם לא אהבתי לעשות יחסי ציבור לצרכים הללו ואפילו הפסקתי לעבוד עם לקוחות כי לא ידעתי לקרוא את הרמז ש..." הגיע הזמן לכתבה צבעונית על המנכ"ל".

מבחינתי הכתבה או הראיון אמורים להוות כלי כדי לקדם את המסרים השיווקים של החברה ותו לא ואם להודות, הרי שמעולם גם לא ידעתי להפוך אנשים לסלבריטיז, אלא רק למצב אותם כמומחים בתחומם.

בעבר הרחוק פגשתי אדם מיוחד ששם את הקלפים על השולחן. הוא הודיע לי בתחילת עבודתינו שישפוט את עבודת יחסי הציבור שלי על פי שלושה פרמטרים: התרומה לחברת האם(חברה שמניותיה נסחרו בבורסה), התרומה לחברה שבניהולו, והתרומה עבור התפקיד הבא שלו.

כאשר הדבר הוגדר מראש, הרגשתי בסדר גמור. הוא "כמוצר" מול קהלי יעד מאוד מסוימים עם מסרים מסויימים. לא הייתה לי שום בעיה עם זה. זה אמנם לא היה בדיוק "שופוני", אבל הדבר הקרוב ביותר לזה.

עברו מאז שנים. הוא המשיך לנהל את אותה חברה ולהוביל אותה להצלחה רבה. אני יודע שקיבל הצעות מפתות אבל העדיף להשאר בתפקידו.

* ואפרופו אנשים שהגיעו לפסגות - אתמול נפטר סר אדמונד הילארי, האדם שכבש את פסגת האוורסט, הפסגה הכי פסגה שייש.